בסיס החקיקה להסדרת הרחצה הוא חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד – 1964. עפ"י סעיף 1 לחוק, שר הפנים רשאי לאסור בצו את הרחצה בחלק של חוף ים, נהר או אגם, שגבולותיו מסומנים בצו, אם הרחצה באותו חלק עלולה, לדעתו, לסכן חייהם של בני אדם, וכן רשאי הוא לאסור, לאחר התייעצות עם שר הבריאות, רחצה כאמור אם היא עלולה לפגוע בבריאותם של בני אדם. עפ"י סעיף 3 לחוק, שר הפנים רשאי לקבוע בצו שמקום פלוני, שגבולותיו מסומנים בצו, יהיה מקום רחצה מוכרז; היה המקום סמוך לנמל, יהיה צו כאמור טעון הסכמתו של שר התחבורה. 

אתרי רחצה בישראל מגוונים ובעלי שונות רבה בייעוד, בשימושים ובתכונות שלהם. רצועות חופי הים בישראל מהוות משאב טבע לאומי הפתוח בכל שעות היממה לפעילות פנאי ונופש למיליוני אנשים. מדיניות התכנון בתכניות המתאר לחופים בישראל, בחוק השמירה על הסביבה החופית ובתוספת השנייה לחוק התכנון והבניה, מבטאת תפישה לפיה חוף הים הינו משאב ציבורי פתוח, לכל אדם ובכל עת. תפיסה זו תואמת את הגישה הרווחת בתכנון חופי ים בארצות המערב. מקורות מים בישראל, כמו בעולם הרחב, נתונים לשליטתה של המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ כולל מלאכה, מסחר שירותים ונופש – בהתאם כמובן לייעוד שנקבע לכל מקור מים. הם מהווים חלק מאתרי הטבע שבהם נעשה לעתים מטבע הדברים גם שימוש למטרות שונות של פנאי, נופש וספורט.

מערכת בסגנון חופשי בראשותו של דוד לבקוביץ מתמחה באתרי רחצה כולל חופי רחצה וביצעה עבור משרד הפנים ומשרדי ממשלה אחרים מיזמים שונים להסדרת רחצה בטוחה בחופי הים ומקורות מים אחרים.

בית הספר הארצי למקצועות המים, הים והבריכה העביר עבור משרד הפנים קורסים למנהלי חופים המחויבים על פי צו הסדרת מקומות רחצה. הקורס האחרון הסתיים בחודש אפריל 2022, ובו השתתפו 32 חניכים.